News &  Diary

First reviews for 'Di Sheyne Milnerin"...

‘Di Sheyne Milnerin’ is a follow up to the
same artist’s ‘A Yiddish Winterreise’, which
was released on Naxos in 2010 (John Hughes
reviewed it in a round-up in.)
Alexander Knapp and Mark Glanville have
taken the essential story of Schubert’s Die
schöne Müllerin, namely that of unrequited
love for a miller girl, but use traditional
Yiddish folk songs and texts in highly effective
arrangements, largely by Knapp (only ‘Am
Feierabend’, translated as ‘Nokh der arbet’
(After work’), remains from the original
Schubert cycle).
The aim of Glanville and Knapp is to
present this comparatively unknown but
highly attractive music in the style of the
classical Lieder tradition. That their concept
works so well is partly a tribute to the artists
themselves, but also perhaps due to the ‘rich
symbiosis that once existed between the
German and Jewish cultures’, as they explain
in the excellent essay contained in the
booklet. There is a very appealing feeling of
whimsy in the hero of the story, with the
spirit of Don Quixote very much in evidence,
giving each of the varied songs – which range
from tragic emotion to humour – a certain
colourful intensity and a thought-provoking
ambiguity. The wealth of attractive melody
found in these songs is very seductive indeed,
with Glanville’s flamboyant approach to this
repertoire, not always immaculate in
execution but unfailingly characterful and full
of personality, giving point to the words.
In sum, anyone who enjoys the Lieder
repertoire will relish this quirky and original
twist on that art form. Paul Czajkowski (INTERNATIONAL RECORD REVIEW)

I must admit I had little idea what to expect when faced with the title of this performance. Was I about to hear a rendition of Schubert’s great Lieder in the elaborate style of a synagogue cantor? Not exactly. Glanville and Knapp have in fact created and recorded their own Yiddish song cycle taking the basic story of Die Schöne Müllerin – that of the narrator’s unrequited love for a miller girl – using the text and melodies of traditional Yiddish folksongs in highly convincing Schubertian arrangements.

Unlike their 2010 recording Yiddish Winterreise, which focuses on the suffering of the Jews during the Holocaust, Di Sheyne Milnerin draws on the large repertoire of Yiddish love songs – demonstrating a completely different aspect of Yiddish culture. The cycle includes an original composition by Knapp (“Himen”, with poem by Abraham Sutzkever) and a Yiddish translation of Schubert’s “Am Feierabend” from Die Schöne Müllerin (“Nokh der Arbet”). The song is fascinating when compared to the folk-song arrangements that surround it: if one were not paying too much attention, the arrangements could be mistaken for true German Lieder.

For those who are not familiar with the centuries-old Yiddish tradition, Knapp’s programme note helpfully includes a short description of its history and the music’s main features – which include simple melodies, use of the minor key and a type of ornamentation known as the “krekht” (meaning “sigh” or “sob”). The folk-song melodies work well in Knapp’s Schubertian idiom since they are easily harmonised according to conventional “Western” tonality and – as can be seen in the title of tonight’s performance – the Yiddish language is very similar to German (when German Jews were forced out of their homes in the Middle Ages they settled in Eastern Europe, taking their dialect with them which became known as Yiddish). It is a shame the programme only used the English translation of the text; inclusion of the original Yiddish would have been helpful in understanding the meaning and structure of the songs.

Glanville captured perfectly the characteristic melancholy of Yiddish music. His bass-baritone voice projects very well: it is powerful yet not overbearing. In “Shma Yisroel” (“Hear, O Israel!”) the pain and distress of the protagonist’s situation is particularly tangible, the last improvisatory passage (an imitation of cantorial style) extremely emotionally charged. Although both performers come from Jewish backgrounds, Glanville’s programme note is more personal than Knapp’s. Whilst his mother managed to escape from Berlin to London in 1932 her cousin Theo was not as lucky and died at the hands of the Nazis. For Glanville, this concert has a doubly personal meaning to him: not only is he performing the music of his ancestors, but it was Schubert’s Lieder that first inspired him to become a singer. It was in the knowledge of the artists’ personal attachment to the project that I really became captivated in the performance.

Knapp’s imaginative piano arrangements are highly intricate yet still flow beautifully. As with Schubert’s original Die Schöne Müllerin, I had the impression that the piano is far more than just a simple accompaniment. It is as much involved in the storytelling as the voice and retains a certain faithfulness to the original Yiddish song. With three postgraduate degrees from Cambridge and having taught and published widely on the subject of Jewish music, Knapp is a world expert in the field. He pre-empts those who might question the idea of combining folk-song and traditional Jewish music with the Western classical style by pointing out that it is actually nothing new. For centuries, composers have incorporated folk music into their own compositions (the Russian “Five” immediately come to mind). What’s more, in the early 20th century immigrant cantors in America made a transition from the synagogue to the concert hall, performing to huge crowds. In a sense, Glanville and Knapp are simply adding their own voice to a century-old tradition.

Sadly the concert was not well attended, which makes me think it would have worked better during a lunchtime or “rush hour” slot rather than a Saturday evening. Hopefully their recording of Di Sheyne Milnerin will bring the duo’s music to a wider audience so that next time they will be performing to a full house – they certainly deserve one.Submitted by Sarah Reid in Bachtrack on 9th October 2012

John  Steane reviewing 'A Yiddish Winterreise' in the May issue of 'Gramophone'

An admirably restrained and novel exploration of Yiddish song
Let me first confess to misgivings about which if they had proved to be true, I would have said nothing and simply have passed the disc on to another and better qualified reviewer. At its lightest, I feared embarrassment by means of a forced artistic reference (to Schubert’s song-cycle) and at worst the emotional exploitation of one of the most grievous infamies of history. Also I have to say that my own familiarity with Jewish song and religious music has been limited largely to recordings of the famous cantors of earlier times and, while marvelling at the technical accomplishments, have not found the style (either of singing or of the music itself) such that I naturally take to it. So, as a first step it may well be to report that Mark Glanville’s style seems to me admirably restrained, allowing the emotion to be expressed from within the voice. The songs themselves textually imply more than they state and draw their melodies from the folk tradition of centuries. The accompaniments manage to be both creative and faithful to the idiom.

The booklet gives the texts in clear English translation and, with a very little German to help, can quite easily be followed as sung. They need more annotation, however; one would like, for instance, information about Mordecai Gebirtig, whose writings have some of the closest relationship with the persecutions of modern times. Alexander Knapp contributes a useful note on the general background, and his principal, as an arranger, of rejecting “improvement through the application of sophisticated textures and harmonisation”. Glanville himself writes of the spirit Yiddish song as of “a playful child that revels in a life which has often proved so painful.” His well rounded, evenly produced voice can spring a few surprises too, such as the leap to a high G in “The Clock”, the steady ticking of which may persist in the mind, like the drone of Schubert’s organ-grinder, long after the journey has ended.

The 24-song cycle of  Yiddish folk songs, popular songs and art songs – half of them arranged by the superb pianist Alexander Knapp, an expert on Jewish music – was first performed on Holocaust Memorial Day 2007.

This journey lasts a potentially gruelling 80 minutes and Glanville was masterly in sustaining its technical and emotional demands.               Yehuda Shapiro for 'Opera Now'

This is profoundly beautiful music, worthy of the high accolades that are starting to stream in. You owe it to both yourself and your heritage to hear it.                                                                                                Charlie Bertsch  for Zeek Magazine Read the full review at: http://zeek.forward.com/articles/116295/

For once, the cliché is appropriate: this was a performance to remember for a lifetime. A CD is planned ... and cannot be too strongly recommended.
Raymond Fischer for 'Westminster Quarterly'

Glanville gave a performance of great passion and sincerity, in many songs singing with intense but restrained emotion, at other times allowing his sound to swell to full power, giving each of the songs vibrant characterisation, roughening his tone at times, at one point engaging a surprisingly delicate falsetto, or using the liturgical style of the synagogue cantor. If the bass-baritone voice was placed as the centre of the sound painting, Knapp's piano provided a detailed and many-coloured background, at the same time superbly precise and freely flowing. There was a particularly high level of emotional engagement for the audience, with a little laughter at “Hot a yid a vaybele” (A Jew has a wife), stunned silence at the harrowing “Un a yingele vet zey firn” (And a child will lead them), and not a few tears shed during the final “Kaddish”.                                          Carla Finesilver for 'Opera Britannia'  Read the full review at: http://www.opera-britannia.com/index.php?option=com_content&view=article&id=208:a-yiddish-winterreise-purcell-room-10th-january-2010-&catid=10&Itemid=16

Overall it was a musically mezmerizing and beguiling experience. Glanville’s powerful resonant baritone, redolent of years of experience in leading opera companies such as Opera North, Scottish Opera, and New Israeli Opera, gained in focus and intensity during the course of the cycle, while Knapp’s accomplished pianism displayed masterly command of colour and line. 
All in all, Mark Glanville and Alexander Knapp succeeded in showing how a folk idiom such as Yiddish song may be adapted to the demands of a sophisticated aesthetic goal through inventive artistic arrangements and large-scale dramatic pacing.                                                       Malcolm Miller for 'MV Daily' Read the full review at:http://www.mvdaily.com/articles/2007/02/yiddish-winterreise1.htm

The football hooligan who sings in Yiddish by Jessica Duchen for 'The Jewish Chronicle'

Mark Glanville used to confine his singing to the terraces, until he discovered he could perform in concert halls too. Now, he has turned an emotional Schubert song cycle into a Yiddish exploration of Jewish suffering
By Jessica Duchen, January 7, 2010 Mark Glanville wrote a prize-winning book about his experiences supporting Manchester United. He loved the danger of football crowds, he saysWhen Mark Glanville began to put together A Yiddish Winterreise, he had little thought that such a personal project would carry him quite so far. His programme of Yiddish songs, designed to mirror the emotional journey of Schubert’s Winterreise, has now been released on CD by Naxos, and this month Glanville and his right-hand man and accompanist, the Jewish music expert Alexander Knapp, are performing it at the Southbank Centre. But above all, Glanville’s Winterreise has taken him to the heart of his own identity.
Schubert’s song cycle describes a young man’s descent into despair over a lost love. In A Yiddish Winterreise, Glanville and Knapp have re-imagined this tragic journey in 23 Yiddish songs, many with specially made arrangements by Knapp, creating a Jewish context for the story: here, the wanderer has escaped from the Vilna Ghetto after seeing his child murdered. “I can’t think of anything more terrible than losing a child,” says Glanville, who is a father of three.
The cycle is intensely tragic, but by no means all gloom and despair — the hero, like Schubert’s, sometimes comforts himself by singing vigorous numbers reminiscing about the good times, in idioms familiar to lovers of klezmer or Fiddler on the Roof. Schubert’s original music is represented too: Glanville sings Der Lindenbaum, perhaps the most famous song of Winterreise, in a Yiddish translation. The last song is the Kaddish, following the revelation that the child has burned to death.
Glanville grew up rejecting his own Jewish background, to the point that he had never set foot in a synagogue before the age of 22. Blessed with a strong bass-baritone voice, he trained as an opera singer at the Royal Northern College of Music and the National Opera Studio after studying classics at Oxford. His first solo forays into the opera world brought him rave reviews, and high-level bookings followed. But, he admits: “I had begun to sing music to which my voice actually wasn’t suited at all.”
He ran into vocal problems and was forced to diversify. Now, he runs an events management company with his wife, and also does a spot of property development in Italy.
More famously, though, he wrote his first book, The Goldberg Variations. Published in 2003, this coming-of-age memoir was hailed as “painfully (and hilariously) self-lacerating” and “compelling” by critics. The book’s focus is as far removed from opera as you can get — football hooliganism. As a teenager he had been a “Cockney Red” — one of the London-based fans of Manchester United — and later spent his time doling out rough justice on the terraces where, he writes, he felt energised by “the rawness, the danger in the faces and stances of people who spat, and spilled their steaming tea and chewed their burgers open-mouthed in a pungent haze of fried onions and beer-fuelled farts”.
Named after Bach’s keyboard work, the title is a skit on Glanville’s background — his Lithuanian-Irish-Jewish writer father Brian’s name was originally Goldberg, while the “variations” reflect the ups and downs of coming to terms with a complex identity. It was shortlisted for both the Wingate Prize for Jewish Literature and the National Sporting Club Award.
Not that he stopped singing while he was following a literary career — but finding the right path was not easy. When he did, it took even him by surprise. “I was sent some Yiddish songs that I found fascinating, so I decided to include some of them as part of a classical song recital programme. People really responded to them — they wanted to know more about them and to hear more like them.
“I only ever wanted to connect with audiences, to give them something, to move them, and it was only when I started singing this repertoire that I felt I was able to do that to the extent that I wanted to.” As he says in his notes for his CD: “In the ancestral echoes of the music I rediscovered the joy that had led me to become a singer in the first place.” It was in this repertoire, too, that he began, at last, to find his true voice in terms of technique and optimum vocal ability.
A Yiddish Winterreise has certainly hit a nerve among listeners. Among them has been Georg Boomgaarden, the German ambassador in London, who wrote a moving introduction for the disc, declaring the cycle “not only an extraordinarily rich and moving record of Jewish life and culture; it is also a contribution to reconciliation and understanding, and to our shared future”. The embassy helped to fund the CD.
That became part of the cycle’s healing process, for Glanville had had “issues” with the German language and culture.
“I’m intensely attached to German music and poetry, but previously I’d had a sense of being alienated from this heritage due to the Holocaust,” he says.
Glanville, moreover, had always planned that the work should not only reflect Jewish suffering, but should aid the victims of present-day genocide. Past performances included a charity concert in 2008, in aid of the children of refugees from Darfur.
There is one more strand to Glanville’s multi-faceted life: he is cantor for the High Holy Days at Westminster Synagogue. It is a job that, with all that has led up to it, feels appropriate and strangely inevitable.

Full Hebrew text of feature by Shaul Adar published in Ha Aretz 12/9/09 

מאת שאול אדר | לונדון

קוראים לו מרק גלנוויל. מבריון יציעים אלים הוא הפך לטיפוס הכי תרבותי בעולם. כך גבתה הבורגנות הבריטית קורבן נוסף

תגיות: אופרה, כדורגל, בריטניה, חוליגנים

במשחק בין מילוול לווסטהאם, אוגוסט 2009. גלנוויל כעס שלא היה שם

צילום: רויטרס
בסוף החודש שעבר אירחה ווסטהאם את מילוול למשחק בגביע הליגה. האוהדים המקומיים חגגו כל שער של קבוצתם בפריצה למגרש ובהתגרות באוהדי מילוול. עשרות גברים שמנים, קירחים ומקועקעים, עלו על כר הדשא, הקניטו את השחקנים האורחים וחיפשו אוהדים או שוטרים לריב איתם.

את מה שהתרחש באותו לילה לאחר תום המשחק לא ישכחו כל כך מהר במשטרה המקומית. סביב אצטדיון אפטון פארק, בתחנת הרכבת התחתית וברחובות הסמוכים, התנהלו קרבות בין שני מחנות האוהדים. תושבי גרין סטריט הסתגרו בפחד בבתיהם, כוחות המשטרה הותקפו ובעלי הפאבים חששו שעסקיהם ייהרסו. ליד האצטדיון המצועצע נדקר אחד האוהדים, וכוחות ההצלה ניסו לטפל בו למרות התגודדות האוהדים היריבים המאושרים ששרו, "תנו לו למות, תנו לו למות".

מי שהאמין שהחוליגנים נעלמו מבריטניה נאלץ להתפכח. הם לא נעלמו, הם פשוט התרחקו מהמגרשים וניצלו את ההזדמנות הנדירה של משחק ערב כדי לממש את הבילוי האהוב עליהם.

זה המקום לציין שאירועים כמו זה שהתרחש באפטון פארק הם נדירים ביותר. גם המשתתפים עצמם אמרו בגאווה, או בחרדה, שהם לא ראו משהו כזה כבר שלושים שנה. במאות המשחקים שראיתי בשנים האחרונות באנגליה חזיתי בתקריות מועטות בין יחידים ביציעים, מעולם לא בכנופיות גדולות ומאורגנות. אבל אני הולך למשחקי הפרמייר-ליג ולקבוצה קטנה וידידותית לכאורה, שאוהדי מילוול מתעבים אותה בשל כך. לעומת זאת, יש כאלו שיודעים איפה למצוא את האלימות.

לגדות אגם לוגאנו בשווייץ ישב באותו ערב מרק גלנוויל והתפוצץ מתסכול. גלנוויל הוא אוהד מילוול. הוא לא חבר בפירם (חבורת החוליגנים המאורגנת של הקבוצה) אבל מכיר היטב את חבריה. אמנם היה מדובר רק במשחק בסיבוב מוקדם של גביע הליגה, לא בדיוק שיא עונת הכדורגל, אבל עבורו ועבור רבים אחרים, זה היה המשחק החשוב ביותר העונה. לכן הוא לא היה שם.

"כשנערכה ההגרלה התרגשנו מאוד, החברים ממילוול ואני", מספר גלנוויל. "ג'וליה, אשתי, הודיעה לי באופן נחרץ שאני לא הולך למשחק הזה. 'זה או אני או מילוול', היא אמרה. ואז היא הזמינה חופשה באגם לוגאנו. צירוף מקרים? לא נראה לי, אבל לא יכולתי ללכת למשחק. הייתי הרוס מזה, אבל אני לא יכול לקחת סיכון איתה. 'אם אתה גומר את הערב כצמח כתוצאה מבעיטה בראש אני לא מטפלת בך', היא אמרה. אבל היא גם אמרה שאם אני אחטוף סרטן בגלל שאני מדבר בטלפון סלולרי היא לא תטפל בי. לך תדע".

עם איזו נעל עדיף לבעוט

נוסף לפציעה קשה, במשחקים כמו זה בווסטהאם תמיד קיימת סכנה של מעצר ושל הגשת כתב אישום בגין התפרעות במגרש כדורגל. ואשתו של גלנוויל לא רוצה לקחת סיכון. גלנוויל, בן 50, אכן תואם חלקית את הסטריאוטיפ החוליגני: הוא אוהד כדורגל, הוא לבן והוא איבד כבר את רוב השערות שהיו לו על הראש. אבל הרשימה שלו עוד מתארכת: הוא כותב מוכשר, זמר אופרה מצליח ובעל עסק נדל"ן בדרום איטליה. בימים הנוראים המתקרבים הוא ישמש כחזן באחד מבתי הכנסת במערב לונדון, ובינואר ייצא לאור אלבום מחזור שירים ביידיש שהוא מבצע, בחברת המוסיקה הקלאסית הגדולה בעולם. הוא גם בעל מבטא של המעמד הבינוני, למד באוקספורד, והוא בנו של בריאן גלנוויל, מעיתונאי הכדורגל החשובים בתולדות עיתונות הספורט האירופית. אנשים מסוגו בדרך כלל עוברים לצדו השני של הרחוב כשחבורת קוקנים חסרי חולצות מחפשים מישהו כדי לארגן לו מחדש את הפרצוף. אבל לא גלנוויל.

"המקורות שלי במילוול מסרו לי שקבוצה של אוהדי ווסטהאם הציתה אוטובוס כדי להסיח את דעת השוטרים", הוא אומר, "ואז כ-300 אוהדים החלו להתנפל על אוהדי מילוול ברחובות הצדדיים סביב אפטון פארק. זה לא היה פירם נגד פירם אלא אוהדים בודדים שנתקלו בקבוצות גדולות של אוהדי ווסטהאם. הייתי ממש מדוכא מזה שלא יכולתי ללכת למשחק בווסטהאם, ואחר כך, כששמעתי מה הלך שם - זה הרג אותי. ידעתי איך אנשים שהיו שם מרגישים וממש עיצבן אותי שלא הייתי חלק מזה".

למה אשתך אסרה עליך ללכת למשחק הזה?

"כל מי שאני מכיר במילוול מעורב בחוליגניזם. כולם שייכים לעולם הזה. אני חייב לציין שתמיד חיבבתי אותם. באמצע שנות התשעים התחלתי לאהוד אותם ברצינות, הכרתי הרבה אנשים ואני מת עליהם. הם חברים נאמנים, צבעוניים, מבריקים ומאוד מצחיקים, והם תמיד קיבלו אותי כאחד משלהם. היום אני מבוגר יותר ומכוער יותר ממה שהייתי בנעורי, איבדתי את השיער, אני כבד יותר ואני כמעט נראה כמו אחד מהם, ומדבר במבטא שלהם".

לפני כשבע שנים הוציא גלנוויל את ספרו הראשון, "וריאציות גולדברג", שבו סיפר על חייו ובין היתר חשף את עברו כחוליגן כדורגל פעיל. בנעוריו הוא היה חבר בפירם הידוע לשמצה "קוקני רדס" של אוהדי מנצ'סטר יונייטד תושבי לונדון, וגם בילה ביציעי העמידה בלופטוס רואד עם אוהדי קווינס פארק ריינג'רס. בספר הוא תיאר מסעות למשחקי חוץ, שבהם הוא וחבריו פירקו קרונות רכבת ויציעים להנאתם, סיפר בפירוט על הפעם הראשונה שבה האגרוף שלו פגש פרצוף זר, עוד בימי בית הספר בלונדון, בתגובה להצקות של בריונים ("ההרגשה היתה נהדרת. הפורקן, היכולת לצאת מהסיטואציה וכמובן הנקמה באלו שעינו אותי"), וחשף שיחות שהיה עד להן בסוגיית חוויות הבעיטה בסוגים שונים של נעליים.

בים של ספרות חוליגניזם נחותה, תוכניות טלוויזיה וסרטים איומים המפארים את התופעה, גלנוויל סיפק הצצה אותנטית ומרתקת לעולם של החוליגנים ששלטו ביציעים לפני כעשרים שנה.

"בתקופה ההיא", סיפר לי גלנוויל בראיון קודם שערכתי איתו, "ההתפרעויות היו חלק מהמשחק, במגרש או מחוצה לו, והיית צריך לדעת איך להתנהג בסיטואציות האלו. העולם של החוליגנים איפשר לי להרחיב ולפתח את הזהות שיצרתי לעצמי. יכולתי לבחון את עצמי ואת הגבולות. הנקודה החשובה עבורי לא היתה האלימות לשמה אלא העובדה שאנשים שונים ממני לחלוטין קיבלו אותי כאחד משלהם. התיאור בספר אינו של החיים כבריון אלא יותר חיפוש אחר זהות. מדובר ביותר מסתם זהות של אוהד מנצ'סטר יונייטד - רציתי להתקבל לחבורה אלימה ומסוכנת".

תחושת השייכות הזאת הביאה למשבר כשגלנוויל הצעיר התקבל ללימודים באוקספורד ונאלץ לזנוח את שבט "קוקני רדס". הוא המציא סיפור על כניסה לכלא ונפרד מחבריו. "לא ידעתי מה הולך לקרות", הוא סיפר. "אוקספורד היתה משהו בלתי נודע ומאיים אם כי בסופו של דבר זה היה הדבר הטוב ביותר שקרה לי. סוף סוף הייתי עם אנשים כמוני וזה היה משחרר להפליא. הקו האדום מבחינתי היו חבורות אוהדים שתיכננו מפגשים כדי להילחם אלה באלה. זה כבר היה יותר מדי עבורי".

באוקספורד גילה גלנוויל אהבה נוספת. את שירי היציעים מאולד טראפורד הוא החליף בשירה אופראית. "התחלתי להופיע בגיל 21", הוא אומר, "בחרתי שירים שנתנו ביטוי למי שאני, והיו תגובות נהדרות של הקהל שכלל גם את הצמרת של האוניברסיטה. הקול שלי לא היה מאומן, הוא היה גולמי, אבל נתתי הכל ואנשים הגיבו לזה.

"מאוחר יותר למדתי שירה במנצ'סטר. למדתי את הטכניקה והמכניקה של השירה,

גלנוויל הצעיר, אחרי שהטיח את ראשו בתא טלפון וניפץ את הזגוגית

אבל איבדתי את היכולת לתקשר. הייתי מוכר כמי שיש לו קול חזק וטוב אבל לא אמן גדול וידעתי שהקריירה שלי תקועה".

גלנוויל הופיע בהפקות אופראיות ב-26 מדינות, כולל בתל אביב. אבל, עם הזמן העבודות הלכו והתמעטו, הסוכן חדל להתקשר וגלנוויל עבר לשיר בספינות שיט. הוא החל לגוון את הרפרטואר שלו, ובין היתר צירף לתוכנית שלו שירים בעברית ושירים ביידיש דוגמת "מכתב לאמא".

"אנשים ממש אהבו את זה, על אף שהמנהל האמנותי של התוכנית בספינה לא רצה שאתעסק עם החומרים האלו", הוא אומר. "גם אנשים בלי שום קשר ליהדות אהבו את השירים האלה, כי שרתי את זה באופן רגשי, מהלב, בשונה מהאופרה. זה נגע במשהו אמיתי, והתחלתי לחפש חומרים דומים. אני אוהב מוסיקה קלאסית אבל הרגשתי שהמוסיקה היהודית קרובה אלי יותר. מהתגובות של הקהל, היה לי ברור שעליתי על משהו. אלו גם היו השירים שהכי אהבתי לשיר".

גלנוויל החל לאסוף חומרים למופע, על בסיס המבנה של "מסע חורף" של שוברט, המורכב מ-24 לידרים. התוצאה היא מסע חורף ביידיש - מחזור של 24 שירים ביידיש, לידר אחד מהיצירה המקורית ותפילת "קדיש" שחותמת את המסע. גלנוויל, בקול הבאס-בריטון, בליווי הפסנתרן והמעבד אלכסנדר נאפ, שר על משפחה יהודית לפני המלחמה, במהלכה ואחריה.

ההופעה הראשונה התקיימה בבריטניה בטקס יום הזיכרון לשואה, וכבר באותו ערב היה ברור שהמסע הזה עתיד להימשך. השגרירות הגרמנית בבריטניה תרמה סכום למימון ההקלטות ומאז הופיעו השניים עוד עשר פעמים ברחבי בריטניה. החודש יצאה הגרסה הדיגיטלית של האלבום באתר חברת נקסוס, ובינואר יראה אור האלבום.

"הפרויקט החל מאהבה ללא ציפיות גדולות", אומר גלנוויל. "חשבתי שנופיע כמה פעמים, נקליט אלבום בלייבל קטן וזהו. מה שהחל מבית כנסת בלונדון הגיע פתאום לחברה החשובה ביותר בעולם המוסיקה הקלאסית. לא העזתי אפילו לחלום על דבר כזה. זה הישג ענק.

"אנחנו רוצים שהאלבום יגיע לקהל רב, שזו לא תהיה רק הרפתקה אמנותית מצומצמת. ידענו מתגובת הקהל שיש לנו משהו יוצא דופן. הביקורות היו חיוביות מאוד ויש לנו קהל שמלווה אותנו מאז. גם ידענו שאנחנו צריכים לעבוד על זה. למדתי יידיש והיום אני מבין כל מלה שאני שר.

"תמיד שאפתי ליצור משהו בעל ערך, ועד היום לא הייתי מרוצה ממה שעשיתי. אבל בפרויקט הזה אני חושב שיצרנו משהו בעל ערך אמנותי והיסטורי של ממש. היום אני יכול למות בידיעה שעשיתי משהו בעל ערך".

עניין של זהות מופשטת

המסע של גלנוויל אל שוברט התחיל אפילו לפני שעצר בתחנה החוליגנית. אביו של גלנוויל, בריאן, הוא יהודי אנגלי. אמו, פמלה, גדלה בברלין והיגרה לבריטניה ב-1932. היא זו שהעבירה אליו את אהבתה לתרבות הגרמנית, שאותה השאירה מאחוריה עוד לפני פרוץ המלחמה. התקליט הווקאלי הקלאסי הראשון שגלנוויל קנה לעצמו היה של יצירות שוברט, ואז גם התרשם עמוקות מ"מסע חורף". "זו היתה המוסיקה שבגללה הפכתי לזמר אופרה", הוא מספר, "אבל קשה לי עם גרמנית. אני דובר שבע שפות אבל לא הצלחתי ללמוד גרמנית. להבדיל מיידיש - גרמנית היתה כמו ביס בתפוח רקוב עבורי.

"מחזור השירים היידי מביע את אהבתי למוסיקה גרמנית, שהיא שוברט וגם ואגנר, וגם את אהבתי ליידיש ולמוסיקה היידית. זה קלישאי אבל גיליתי שיש לי נפש יהודית, כל הזהות הרוחנית שלי היא יהודית, והאלבום הוא הייצוג האמנותי שלה".

האלבום גם מייצג, כך לפחות טוענת אשתו של גלנוויל, את חוסר הביטחון שלו בקשר לזהותו. הוא מרגיש כיהודי לכל דבר, אבל הרבי שלו בבית הכנסת מציק לו ללא הרף. מבחינה הלכתית הוא אינו יהודי: סבתו מצד אמו התחתנה עם יהודי, אבל לא טרחה לעבור את כל תהליכי הגיור. היא נודתה בשעתו על ידי משפחתה כי התחתנה עם יהודי, והיום יש המפקפקים ביהדותו של גלנוויל.

"טכנית אני לא יהודי, אבל אני מרגיש כמאה אחוז יהודי", הוא אומר בלהט שלא שמור רק לסיפורי היתקלות באוהדי פורסט. "אני לא מוכן לעבור גיור בשום אופן כי זה מעליב. זה מין שקר מוסכם שאני לא מוכן לו. הרבי שלי בבית הכנסת אומר לי בכל פעם שאנחנו נפגשים שאני חייב להתגייר ואני דוחה אותו, כי מה הטעם? אם הוא ישאל אותי איזה ספרים על יהדות קראתי, התשובה היא: כמה שבועות יש לך להאזין לתשובה?

"אני לא צריך לעבור מבחן בנוגע ליהדות שלי. אני לא מנסה להוכיח כלום, אני אמן וזו הדרך שלי לפרש את עולמי. אני מדבר על ההיבט התרבותי של היהדות. אני לוקח את התרבות הזאת מאבי ומאבות אבותיו אבל זו תכונה מופשטת שאי אפשר לתאר במלים - כמו שיש גויים עם תכונות יהודיות או השקפת עולם יהודית. ההצלחה של הפרויקט מוכיחה שזהו מקומי. הספר שלי מסתיים בפרק שבו אני מגלה את הזהות היהודית שלי. הזהות האמנותית שלי נוגעת בזהות הזאת".

אמו, אומר גלנוויל, מעולם לא הרגישה בבית באנגליה. "מבחינה תרבותית היא מרגישה זרה", הוא אומר. "היא מתעבת את חוסר התשוקה כאן. היא אשה מבריקה, אינטליגנטית, תרבותית, והיא לימדה אותי לאהוב מוסיקה וחשפה אותי בפני מוסיקה גרמנית, דבר שהעניק לי עונג בלתי נגמר. 'מסע החורף היידי' הוא מחווה לתרבות הגרמנית והיהודית ולמטען התרבותי שאמי העניקה לי. זהו מבט על התרבות היהודית האירופית שאבדה דרך הפריזמה של התרבות הגרמנית".

וכך כתב על המופע המוסיקולוג והמבקר, מלקולם מילר: "מחזור השירים נועד לרמוז על מסע רגשי של זמר חתונות, סמל של יהדות מרכז ומזרח אירופה בזמן השואה. הזמר עוזב את השטעטל, אחד מהכפרים בפולין או רוסיה, וחוזה בהרס התרבות שבה הוא צמח. אם התחושה הכללית של אוהב נבגד נועדה לייצג את הרגשת העם היהודי כשהם הולכים במדבר העוין של השואה, הקשר הזה הודגש בציטוט של אחד משירי 'מסע חורף' המקורי, 'עץ הלימון', שהושר בתרגום יידי מרשים. הערב הוא מסע מוסיקלי מהפנט ומקסים. הבריטון החזק והמהדהד של גלנוויל נודף שנים של ניסיון בלהקות אופרה מובילות, ובמהלך מחזור השירים הוא התמקד והתעצם בזמן שנגינת הפסנתר האיכותית של נאפ הציגה תפיסה מושלמת של צבע וכיוון. אחד האספקטים המרתקים של המחזור היה האופן שבו חלק מהשירים המוכרים קיבלו משמעות חדשה ואופי בשל מיקומם במחזור בן 24 השירים והאופן רב העוצמה שבו הוצגו על ידי גלנוויל".

החוליגן והאבולוציה

כדורגל ואופרה הם לא סוף הסיפור של גלנוויל. הוא, למשל, ניהל לפרנסתו במשך שנים מועדון גייז סולידי. לפעמים היה מבלה את אחר הצהריים בהתעמתות עם אוהדי שפילד ונסדי בדרום לונדון, ובערב דואג לארח עוד חבורת גברים במועדון יוקרתי. הוא נושא נאומים חוצבי להבות נגד מסחור הכדורגל, אבל יחד עם אשתו הוא הפך ליזם נדל"ן בפוליה שבדרום איטליה. וגם לגבי החוליגניות אי אפשר לתפוס אותו לגמרי חד-משמעי.

"יש הרבה תיאוריות חברתיות בנוגע לחוליגניות", הוא אומר, "ואני משנה את דעתי מדי פעם. יש את העניין הטריטוריאלי והשבטי, והתחושה של אחוות לוחמים בקרב המגינים על היציע, או אלו שיוצאים לכבוש בשטח האויב. אולי זה לא מקרה שהחוליגניזם צמח עם ביטול השירות הצבאי והעובדה שאין כבר מלחמות שבהן הבריטים מעורבים, להוציא את החיילים המקצועיים.

"בעיני, שירה היא חלק מתהליך אבולוציוני שבטי, בדיוק כמו אהדת קבוצת כדורגל או השתייכות לחבורת אוהדים. זהו אמצעי בסיסי של תקשורת שמחבר אותנו לשורשים העמוקים שלנו". גלנוויל מספר שהוא מקווה להשלים בקרוב את הפרשנות הגדולה שלו לתופעת החוליגניות: תרגום מודרני לטרגדיה היוונית "הבקכות" מאת אוריפידס.

"בעיני, אם תדכא את המרכיב הפראי בעצמך, אתה חוסם משהו שאתה צריך לשחרר. אם אתה כובש את האינסטינקטים האלו ומתנהג רק בצורה רציונלית, אתה מסתכן, ואותם דחפים עלולים להתבטא בצורה הרסנית. האלימות הזאת היא ביטוי של האלמנטים הטבעיים שלי.

"אני בשום אופן לא שייך לגרעין הקשה, אני לא תומך באלימות מרושעת. מעולם לא הייתי חלק מכך אם כי היו מקרים שבהם נסחפתי בלהט הרגע. אלו אנשים שמשתמשים בכמויות אדירות של קוקאין ומחפשים סקס כל הזמן - ובעיני הכל מתחבר. האלימות, הסמים, המין, הכל חלק מהדרך שבה הם מביעים את עצמם.

"יש נקודה חשובה שאי אפשר להתעלם ממנה: מה שקורה לך באירועים האלו מרגש בצורה בלתי רגילה. אתה מפוצץ מאדרנלין. יש אנשים כמוני שלא נהנים להיפגע. אין לי בעיה עם אגרוף, אבל דקירות או אנשים שבועטים בראש של מישהו ששוכב על הקרקע מעוררים בי בחילה. אני לא אתמוך לעולם בדברים כאלה. יש אנשים כמוני, שמתרגשים מזה שהם היו מעורבים במשהו, כשהם חוזרים הביתה עם פרצוף שלם ובלי עצמות שבורות.

"זה ריגוש אדיר שאתה מקבל אחרי משחק. אוריפידס הבין את זה בדיוק, את הקונפליקט בין הרציונלי ללא-רציונלי, בין הטבעי לבין המתורבת. ואני רוצה להעביר את הטרגדיה העתיקה הזאת למילוול של ימינו".

גלנוויל, כאמור, נאלץ לחיות כרגע בלי מילוול בשל האולטימטום שהציבה אשתו. התחליף, משחקי פולהאם המידל-קלאסית במערב לונדון יחד עם בנו, רחוק מלספק אותו. "אני הולך לכדורגל כבר 44 שנים. מאז גיל שש, כמעט כל שבוע הייתי במשחק או שניים, אבל אני לא סובל את הכדורגל של היום, בייחוד בפרמייר-ליג - הוא נעשה סטרילי, ללא אווירה. אפילו במילוול אפשר לזרוק מישהו אם הוא עומד ביציע. פדופילים מקבלים עונשים קלים יותר מאנשים שהיו מעורבים במהומות במגרש כדורגל, שלא שונות בהרבה ממה שמתרחש מחוץ לפאב ממוצע בסוף שבוע.

"וישנם כל הבני-זונות תאבי הבצע שעושים מיליונים מכדורגל בזמן שאוהדים צריכים לשלם יותר מאי פעם כדי לראות כדורגל. עולה לי 70 ליש"ט לראות משחק טוב עם הבן שלי היום. הרשויות יעשו הכל כדי לשמר את הגרסה הסטרילית הזאת של כדורגל מפני אנשים שהם מכנים חוליגנים, למרות שהם אלה שמייצגים את מה שכדורגל אמור להיות. נחמד בפולהאם, אבל אני מתגעגע למילוול בטירוף".*